<h1>ספר התרומות שער ס"ג</h1>
<h2>דף קסח.</h2>
גרסינן בבתרא פרק ג"פ מתניתין מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו וא"ל אם לא נתתיו לך עד יום פלוני תן לו את שטרו והגיע זמן ולא פרעו רבי יוסי אומר יתן רבי יהודה אומר לא יתן. גמרא במאי קמיפלגי, רבי יהודה סבר אסמכתא לא קניא, ולפיכך אין לשליש ליתן את השטר. אמר רבא אמר רב נחמן אין הלכה כרבי יוסי. כי אתו לקמיה דרבי אמי אמר להו וכי מאחר דרבי יוחנן למדנו פעם ראשונה ושניה הלכה כר' יוסי אני מה אעשה. ולא היא אין הלכה כר' יוסי. הילכך שליש שהושלש שטר בידו ואמר לו אם לא אפרע לפלוני חובו מכאן ועד יום פלוני תן לו את שטרו, כלומר שיגבנו כלו ממני בלי שינכה לי מה שפרעתי לו עכשו, כיון שהוא בלשון אסמכתא לא קנה המלוה קנס זה ואין לו לגבות אלא מה שנשאר מחובו, ולפיכך אין השליש רשאי ליתן השטר ביד המלוה שזו היא אסמכתא. אבל אם נעשה השלישות בלשון מעכשו, כלומר שאמר לשליש מעכשו ולאותו זמן פלוני שלא יפרענו יגבה חובו זה כולו מעכשו יתנהו לו השליש כמו שהתנה עמו. ויש לברר שליש בלא מעכשו שאומר לו הלוה קנה שטר מכירה משדה שלי שעשיתי למלוה שלי תהיה לי בידך שאם לא אפרעהו מה שישאר מן החוב שיש בידי לפלוני עלי לזמן פלוני שתמסור לו השטר מכירה זו מה דינו. על זה נשאל הראב"ד ז"ל וזה טופס לשון שאלתו, ראובן לוה מנה משמעון באחד בניסן עד שנים עשר חדש ועשה לו שטר מכר משדה מעכשו בלא שום תנאי ושיור אלא מה שהשליש ראובן את שטרו ואמר לו אם לא פרעתיו מכאן ועד זמן פלוני תן לו שטר מכירה זו, וראובן אוכל פירות תוך זמן, ובתוך הזמן מכר ללוי אותו שדה שמכר לו ראובן ועדין לא זכה בשטר המכר שביד השליש, וכשהגיע זמן לא נפרע שמעון ונתן השליש שטר המכר ללוי במצותו של שמעון שהעמידו אצלו כשמכר לו את השדה, והחזיק לוי בשדה זו ואוכל פירותיו, לימים בא ראובן על לוי ותבע ממנו את השדה וא"ל מאי בעית בהאי ארעא, א"ל משמעון זבינתה דזבנה מינך והא שטרא דידי ושטרא דידיה, א"ל ראובן שטרא דידך חספא בעלמא הוא [בשעה] דזבנה לך לא הוה ליה זכותא בהאי ארעא הרי עדין לא הגיע זמן השליש, והשדה באותו זמן מוחזק היה בידי, והואיל אם פרעתיו בגו זמניה ה"ל מכר בטל והפרעון היה תלוי ברצוני איגלי מילתא דהנהו דמים דמקמי זמן פרעון מלוה בעלמא הוא ולא דמים, ואע"ג שכתבתי שטר לשמעון מעכשו בלא שום תנאי ושיור, כעין אמנה הוה, והשליש מוכיח, וכשמכר לך תוך זמן השלישות נעשה כמאן דאמר שדה זו שאני לוקח לכשאקחנה קנויה לך מעכשו דקי"ל דאינו קונה משום דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם לחברו, והכא נמי הואיל [ובזמן המכר השטר] היה ביד השליש איגלי מילתא דמסירת השטר היה דעתי לאקנויי ליה לההוא שדה ולא בקנין ולא בכסף. וגדולה מזו אני אומר לך דאפילו לכשיגיע זמן הפרעון ולא פרעתי לשמעון את ממונו ומסר לך השליש שטר מכר לא קנה שמעון את השדה, לפי שהשלישות אסמכתא היא ולא קניא, ומשנה שלימה שנינו מי שפרע מקצת חובו והשליש שטרו ביד שליש ואמר לו אם לא פרעתי לך מכאן ועד יום פלוני תן לו את השטר הגיע זמן ולא נתן ר' יהודה אומר לא יתן, והלכתא כוותיה דאסמכתא לא קניא.
תשובה, הנה בשאלה זו לא נודע אם פרע ראובן את שמעון לאחר זמן. ואם לא פרעו מה לו לראובן לתבוע את השדה ועדיין לשמעון הוא במכר או באחריות. והאסמכתא שהוא אומר אינה עושה את המכר אסמכתא, שהרי נעשה מעכשו בלא שום תנאי ושיור ובקנין, והשלישות אינה אלא כמי שאמר לכשיהו לך מעות ליום פלוני אחזירם לך שאסור הלוקח לאכול פירות תוך זמן אלא מאותו יום ואילך [ב"מ ס"ו ע"א], וכבר עמד המכר קיים מיום ראשון שנעשה שדהו מכר ונמצא שדה כבר נחלט לשמעון, ואם שתק שמעון ולא תבע את ממכרו מלוי אין לראובן לתבוע מלוי כלום. וממה שכתבנו גם שמעון אין להוציאו מלוי כי מקחו היה מיום ראשון אלא שמחוסר השלמת התנאי, כאלו אמר לו הרי שדה זו מכורה לך מעכשו ע"מ שתתן לי מאתים זוז מכאן ועד יום פלוני ואם השלים תנאו לאותו יום אע"פ שמכרו לוקח תוך זמן לאחר מקחו קיים, והמדמה זו השלישות לאותה משנה טועה הוא, כי אם אבד שטר המכר אינו בטל, שכבר קנאו במעותיו משעת מתן מעות, אבל שלישות מחייב את עצמו במה שאינו חייב באסמכתא ולא קניא, ע"כ.
ואיכא מ"ד שאם הקנה בקנין הלוה למלוה שיחזיר לו השליש את שטרו לזמן הקבוע ביניהם ייגבנו כולו דלא הויא אסמכתא, דכל אסמכתא בקנין לית ביה משום אסמכתא אפילו בלא מעכשו. וראייתם מההיא דגרסינן בפרק יש נוחלין בהקנאה מהו, ואסיקנא דכל שטר בקנין כמאן דכתיב ביה מהיום דמי והוה ליה כמאן דאמר מעכשו. וכתב הרא"ם בפירושו [ב"ב קס"ח ע"א] (דמדדחינן) [מדחזינן] לפלוגתא דר' יוסי ור' יהודה דבענין אסמכתא היא ולא קניא או קניא מכלל דהיכא דלא הוי שלישות בלשון אסמכתא דכ"ע יתן שליש וגבי ליה מיניה כולי שטרא ולא [מנכה] ליה מלוה האי מקצת דקא פרע ליה, ואע"ג דקא רווח מלוה בהדיא האי מקצת ואשתכח דקא שקיל מיניה טפי מהלואתו, הא מלתא שריא ולית בה משום חשש רבית. וטעמא דמילתא דכי אמרינן רבית הוא ואסור ה"מ היכא דההיא תוספת דקא שקיל אגר נטר לי, וכי מעיינת בה בהא מילתא לא משכחת בה אגר נטר לי, דהא אלו פרע ליה לוה למלוה במשלם זימנא דקצב ליה מאי דאישתייר ליה גביה מהאי שטרא הוה שקיל ליה מלוה בלא תוספת, וכי לא פרע ליה במשלם זימנא [הוא דקא מהדר ליה שליש לשטרא וגבי ליה לכוליה מיניה, וכיון דלאו פרע ליה לוה במשלם זימנא] ההוא מידי דאשתייר גביה הוה שקיל ליה מלוה (כל) [בלא] תוספת אשתכח דלא קא מטיא ליה הנאה מיניה למלוה מחמת האי זימנא דארווח ליה כי היכי דליהוי אגר נטר לי וכי מטא זימנא ולא יהב ליה מידי דמיהדר ליה שליש לשטר דמלוה וגבי ליה כוליה מיניה דלוה. אלו הוה מרווח ליה זימנא אחרינא הו"ל ההוא תוספת אגר נטר לי דההוא זימנא דקא מרווח ליה, השתא דלא קא מרווח ליה זימנא אחרינא אלא קא שקיל מיניה כוליה שטרא במשלם זימנא קמא אשתכח דליכא השתא אגר נטר לי, ומש"ה שריא וליכא חשש רבית, ע"כ.
